השלל היומי ואיך הכל התחיל

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד ידעתי שיש בי משהו שונה.
בעולם המונוטוני שלנו, אני הייתי מיוחד.
אולי לא הכי חכם, לא כל כך חזק, לא רץ מאוד מהר; אבל ידעתי בלי שום צל של ספק שיש לי יכולות שלאחרים אין.
היו אפילו אנשים בחיי שרמזו שאני סוג של חיזר.
אתם יודעים, כמו סופרמן.
אם לא היו תמונות של אמא שלי מבית החולים שמוכיחות את ההיפך גם אני הייתי עשוי לחשוב ככה, אבל בגלל שאני בכל זאת חלק מהגזע האנושי הזה שלנו, כל מה שנשאר לי לעשות הוא לחכות שאיזה חרק יעקוץ אותי.

זחלים, עכבישים, נדלים, ברל'ה- אין זוחל שלא היה לי. הייתי אוסף אותם מהגינה לתוך קופסא ומשחק איתם שעות.
אפילו לא עקיצה אחת.
ובכל זאת, את הייעוד שלי הצלחתי להבין בשלב די מוקדם בחיים.
קראו לה אלה. היא היתה הילדה הכי יפה בכיתה. יום אחד בכיתה ג' הבנתי שמיציתי את אוסף העכבישים שלי והחלטתי להעניק אותו למישהי מיוחדת. בהפסקה קראתי לה ונתתי לה אותם בתוך קופסאת מתנה יפה. לא יודע למה, אבל אלה לא ממש הבינה את המחווה היפה שלי. היא פתחה את הקופסא וכשראתה מה יש בפנים היא זרקה לי אותה על הראש, ואז דחפה אותי.
הראש שלי נחבט באספלט. הרגע האחרון שזכרתי לפני שאיבדתי את ההכרה היה כל הבנות מסביבי מסתכלות עלי בשילוב של אימה וליגלוג.
נשבעתי לעצמי שיותר לעולם אף בת לא תסתכל עלי בצורה הזו.

לא יודעות מה ייקחו לאי בודד

אני אמשיך את הסיפור בהזדמנות, בנתיים הנה כמה בחורות ממסע הכיבוש היומי

מילה אהובה בעברית- תתחפף

לא משנה לה ממה עשוי שמן תינוקות